All-on-4 — לסת שלמה על ארבעה שתלים

כן, כשהם ממוקמים נכון ומחוברים בגשר קשיח. הרעיון הוא לא "ארבעה במקום שמונה" אלא פיזור: שניים ישרים בחזית, שניים אחוריים בזווית של עד 45° שמגיעים רחוק לאחור ומנצלים את העצם שנשארת מקדימה. כשארבעתם מחוברים בגשר אחד, כוח שמופעל על שתל אחד מתחלק בין כולם, ואף אחד לא זז לבד. השיטה קיימת ומתועדת מאז שנות התשעים, עם שיעורי הצלחה גבוהים לאורך שנים. איפה כן נעדיף שישה: לסת עליונה, שהעצם בה רכה יותר; מי שחורק שיניים; מי שרוצה גשר ארוך יותר לאחור. בלסת תחתונה עם עצם טובה ארבעה מחזיקים כמו שישה. ה-CT קובע, ותראו למה על המסך.

לרוב 10–12 שיניים ללסת — מהקדמיות ועד הטוחנת הראשונה בכל צד, לפעמים עד השנייה. פה טבעי מלא יש בו 14 בלסת (בלי שיני בינה), אז חסרות שתיים-ארבע מאחור. זה לא מורגש בלעיסה: הטוחנות האחוריות ביותר תורמות מעט ומעמיסות הרבה, ודווקא הן היו יוצרות מנוף ארוך על השתלים האחוריים. גם בחיוך לא רואים אותן. מה שכן קובע כמה שיניים ייכנסו זה מיקום השתלים האחוריים — ככל שהם מגיעים רחוק יותר לאחור, הגשר יכול להיות ארוך יותר. זה אחד השיקולים כשמציעים שישה שתלים במקום ארבעה למי שרוצה גשר עד הטוחנת השנייה.

ברוב המקרים לא, וזה בעצם היתרון המרכזי של השיטה. העצם נספגת עם השנים בעיקר מאחור — למעלה הסינוס יורד, למטה העצב קרוב — ובמקום לבנות שם עצם חדשה (חודשים של ריפוי ועוד ניתוח), השתלים האחוריים מוטים בזווית ומנצלים את העצם האיכותית שנשארת בחזית. לכן מי ששמע "אין לך עצם" על סמך צילום פנורמי לא בהכרח צריך השתלת עצם. מתי כן: כשגם באזור הקדמי העצם דלה מאוד. אז מדברים על הכנה — השתלת עצם, שתלים ארוכים במיוחד — או על חלופה כמו תותבת על שתלים. את זה מודדים ב-CT תלת-ממדי, לא בהתרשמות.

לא בדיוק. זה שם של שיטה שפיתח רופא פורטוגלי בשנות התשעים יחד עם יצרן שתלים אחד, שרשם את השם כסימן מסחרי. מאז השיטה הפכה למונח כללי לכל גשר על ארבעה שתלים עם שניים מוטים — כמו "ג'יפ" לרכב שטח. הרעיון הרפואי לא שייך לאף אחד: שתלים מוטים בזווית, גשר קשיח שמחבר אותם, והעמסה באותו יום. השתלים שאנחנו משתמשים בהם הם של יצרנים מוכרים עם תיעוד קליני ארוך — לא בהכרח אותו יצרן — והשיטה זהה. מה שכן חשוב לשאול, בכל מרפאה: איזה יצרן, איפה משיגים חלקי חילוף בעוד עשר שנים, והאם מקבלים כרטיס שתל. את התשובות שלנו תקבלו בכתב.

לא. זה ההבדל הגדול מתותבת עליונה: הגשר יושב על השתלים בלבד, בקשת דקה לאורך הרכס, והחך פנוי. אנשים שעברו מתותבת מדברים על זה יותר מאשר על הלעיסה — הטעם והחום של האוכל חוזרים, אין תחושת גוף זר, אין בחילה, ומדברים כמו קודם. גם הגשר הזמני שיוצאים איתו ביום הניתוח כבר בלי חך. מתי כן מכסים חלק מהחך: בתותבת נשלפת על שתלים בלסת העליונה — שם צריך את המשטח בשביל היציבות, אם כי הרבה פחות מתותבת רגילה. זה אחד השיקולים כשבוחרים בין השתיים. ומי שיש לו רפלקס הקאה חזק — תגידו בייעוץ, זה משפיע על הבחירה ועל איך סורקים.

זירקוניה — 15 שנה ויותר, ולרוב מה שמתחלף לפני זה הוא לא הגשר אלא מה שמתחתיו: בורג שמתרופף מהדקים בביקורת השנתית, רכיב שנשחק מחליפים. הזירקוניה עצמה לא סופגת כתמים ולא משנה צבע. גשר היברידי — מסגרת טיטניום עם שיניים אקריליות — מתנהג אחרת: השיניים נשחקות ומתחדשות אחרי 7–10 שנים, המסגרת נשארת, ואת החידוש עושים במעבדה בלי לנגוע בשתלים. מה שמקצר חיי גשר: חריקת שיניים בלי סד לילה (סדק בזירקוניה מתחיל לרוב שם), ניקוי לקוי שגורם לדלקת סביב השתלים, ודילוג על הביקורת השנתית שבה מגלים בורג רופף לפני שהוא נשבר. שלושת אלה בידיים שלכם.